היום הכי טוב בחייו, היה היום הקשה ביותר בחייה.
נשמתה נותרה מאחור בשתיקת המוות של חדר בית החולים, בשעה שליבו קרן בתקווה אחרי שהאמונה כמעט אבדה לו.
רגע אחד בזמן.
שבילי חיים משתרגים.
ולב אחד פועם שקושר ביניהם לנצח.
ברומן הפורט על נימי הלב, נרקם סיפור חיים מטלטל ובלתי־נשכח. על גורל וגורליות, על טעויות ותהיות, ועל אהבה מרפאת ששוב מוכיחה לכולנו שכשהתקווה נגמרת, החיים מתחילים.
פריה ברקר היא מחברת רבי־המכר של היו־אס־איי טודיי וספריה זכו בפרסים רבים. כתיבתה הייחודית עוסקת באנשים רגילים, עם סיפורים בלתי־רגילים.
הקדמה
מיקה
"אני מצטער, מר אינסוורת, אבל אני חייב להסכים עם גברת ספנסר בעניין הזה."
תחושת ההקלה שמילותיו של השופט וינסלואו השרו עליי ביציאה מאולם בית המשפט לא מחזיקה מעמד הרבה זמן. המציאות מכה בי בפנים ברגע שאני נכנסת למעלית הריקה ומוזיקת החג של קני ג'י אופפת אותי. הברכיים שלי קורסות ואני נוחתת על התחת, מתיישבת על הרצפה וגבי שעון על הקיר הצדדי.
הקרב העיקש שהתנהל באולם בית המשפט ומחוצה לו בחמשת הימים האחרונים נראה פתאום חסר משמעות ביחס למה שעומד לקרות. היום, למעשה. השופט אישר לאֶמֶט ולמשפחה שלו להיפרד עד ארבע אחרי הצהריים, ואחרי כן הכול יהיה תלוי בי.
זאת האחריות הכי כבדה שיש, והברכיים שלי פשוט קרסו תחתיה.
ברגע שנשמעת אוושת הדלת הנפתחת, אני מסתנוורת מאורות מהבהבים.
טיפשה שכמוני. לגמרי שכחתי שהם כאן.
אני קמה ברגליים כושלות — זה קשה עוד יותר בגלל כל המיקרופונים ומכשירי ההקלטה שדוחפים לי לפנים — ומתעלמת מהשאלות ששולחים אליי מכל הכיוונים. קשה להאמין שרק לפני זמן לא רב הייתי חלק מהחבורה הזאת.
הייתי צריכה להרשות לסאם לבוא. אבל בשיחה הקצרה שהייתה לנו הבוקר היא ציינה שהבת הצעירה שלה, דֵמי, הקיאה כל הלילה, ואני התעקשתי שהיא תישאר בבית ותטפל בה. עכשיו אני מתחרטת. סאם הייתה מפלסת דרך מבעד לקהל הקולגות שלי ומוציאה אותי מכאן.
אני משתדלת לא להפגין שום רגש, וההעתק של החלטת השופט שאני אוחזת בידי מתקמט מרוב מאמץ. אני נלחמת בתחושת הבהלה שעולה לי בגרון בזמן שהם מחזיקים את דלת המעלית פתוחה, אבל חוסמים אותי מלצאת. אני מסתכלת מעל לראשיהם ומחפשת עזרה.
העזרה מגיעה בדמותו של מאבטח אפור שיער ומכריס שבא לחלץ אותי. הוא נדחק דרך ההמון ואוחז בזרועי. אני הולכת אחריו כמו ילדה מפוחדת, והוא גורר אותי לחדר קטן לצד עמדת השמירה שבכניסה.
"תנשמי," מורה לי השומרוני הטוב. "איפה לעזאזל עורך הדין שלך?"
"יש לו תיק אחר," אני אומרת בקושי ומנסה להסדיר את הנשימה.
"יש לך כאן מכונית או שאני אתקשר למישהו שיבוא לאסוף אותך?"
"רק מונית, בבקשה."
השארתי את המכונית שלי בבית החולים. זה סיוט לנהוג בבוסטון גם בימים הכי טובים, ובשום פנים ואופן לא רציתי לחפש חניה, אז העדפתי לבוא במונית.
כעבור עשר דקות, אותו מאבטח נחמד מוביל אותי במורד מדרגות בית המשפט אל המונית המחכה למרגלותיהן.
"לבית החולים טאפטס, בבקשה."
"איזו כניסה?" שואל הנהג.
"מיון," אני אומרת במהירות, ומקווה שאצליח להתחמק מהתקשורת שבטח תתגודד בכניסה הראשית, כמו שקרה בימים האחרונים, מאז שאמט הפך את המאבק בינינו לפומבי מאוד.
העבודה שלי, שעד לא מזמן הלהיבה אותי כל כך, הופנתה כלפיי בשבועות האחרונים, ולמרות שהייתי מחוץ לאור הזרקורים כבר תשעה חודשים, מתברר שאני עדיין מעניינת. מובן שאמט וההורים שלו הם האשמים ברוב הסיפור הזה. הם בטח חשבו שהלחץ הציבורי יגרום לי להתקפל.
זה לא קרה. לא כשהדרך היחידה להיגאל מהסיוט הזה הייתה תלויה בכוחות שלי.
הכניסה לחדר המיון בבית החולים העמוס שקטה, למרבה המזל, ואני מודה על כך במהירות לכוח עליון, יהיה אשר יהיה. בתור מישהי שלא ממש מאמינה, אין ספק שהתפללתי די הרבה בתשעת החודשים האלה, במיוחד בשבוע האחרון. אני די בטוחה שאף אחד לא מקשיב, אבל גם אם בראשי אני יודעת שאי אפשר להימנע ממה שעומד לקרות, אני מוכנה לנסות הכול, כולל הכול.
בקומה השלישית אני מכריחה את עצמי לקנות כוס קפה וכריך, מתוך ידיעה שאהיה חייבת לשמור על הכוחות שלי. חוץ מזה, אמט וההורים שלו בטח נמצאים איתו. הם יצאו מבית המשפט בזמן שאני חיכיתי להעתק של הצו.
בעוד שעה יגיע תורי, ובינתיים אני צריכה להתניע את התהליך. חיים תלויים בכך.
∞
"את מוכנה?"
אני בולעת בקושי ומצליחה רק להנהן.
כנראה עברה כמעט שעה מאז שאמט הוצא החוצה על ידי המאבטחים. ההורים שלו הלכו מוקדם יותר, אבל הוא נשאר וחיכה לי שאגיע. הוא לא היסס לעורר סצנה מכוערת, להטיח בי האשמות, ואף על פי שהראש שלי יודע שהן משוללות יסוד, בכל זאת הן קורעות אותי.
עמוק בפנים.
המילים הפוגעניות שלו ניגנו על העצבים החשופים שלי, הפעילו את רגשות האשמה שלא יכולתי להימנע מהם, והייתי צריכה זמן למחשבה. הצוות הקפיד לשמור על מרחק במשך זמן מה, אבל השעון תקתק, ולא יכולתי להאשים אותם כשניסו לזרז אותי.
מניחים לי להיות איתו לבד למשך כמה דקות, והשקט הפתאומי ששורר בחדר מחריש את אוזניי. אני מלטפת באצבעותיי את פניו הדוממות. פעם זה היה הדבר היחיד שהרגיע אותו, שהרדים אותו.
אני גוחנת מעל המיטה ומנשקת את פניו.
"שינה מתוקה, אהוב שלי."
ואז אני יוצאת מהחדר ומשאירה את כל עולמי מאחוריי.
ג'וד
"מה?"
אני קם מהכיסא והלב מזנק לי לגרון לשמע המילים של קאסי.
"יכול להיות שיש להם לב," היא חוזרת ואומרת.
הגוף שלי קורס בחזרה לכיסא ואני מעבד את הדברים שהיא אומרת. "בשביל קֵלְטי? אלוהים."
"אני יודעת." הקול שלה שקט ורך ואני שומע את הדמעות שלה. "אני לוקחת אותה לשם עכשיו. הם רוצים שהיא תגיע מהר ככל האפשר כדי שיוכלו להתחיל בהכנות, אבל זה בטח ייקח עוד כמה שעות. בתוך כמה זמן תוכל להגיע?"
אני מסתכל סביב במשרד המבולגן שלי, וזו הפעם הראשונה שאני מצטער שלא בחרתי לפתוח את המסעדה שלי בבוסטון במקום בקייפ קוד. "שעה," אני עונה, וזאת הערכה יותר מדי אופטימית.
"ג'וד, אני מבקשת. זה לא יעזור לאף אחד אם יעצרו אותך בדרך, או שתיפגע, או שחס וחלילה תיהרג בגלל נהיגה מהירה מדי. אולי תבקש מסטיב שיסיע אותך?"
סטיב הוא אחת הסיבות שבגללן הגעתי לאורלינס. הייתי בקולג' עם הבחור הזה, שעכשיו הוא מתווך נדל"ן בקייפ, וכשהוא שמע שאני מחפש מקום, הוא התחיל לשלוח לי הצעות רלוונטיות. מהר מאוד התאהבתי בנכס שנמצא על גדת המפרץ, ממש מצפון לעיר הקטנה, וחתמתי על הניירות כמה ימים אחרי שראיתי אותו.
זה קרה לפני שלוש־עשרה שנים, ועד היום לא התחרטתי על ההחלטה הזאת אפילו לא פעם אחת.
"מנדי!" אני קורא ולוקח את המעיל. קור כלבים בחוץ, ורוח חזקה נושבת מכיוון המים. צפוי לרדת שלג אחרי סוף השבוע, אבל אני מניח שממילא אצטרך להישאר בבוסטון.
אני מקווה שעדיין אהיה בבוסטון.
"כן, בוס?"
אמנדה רוס מנהלת את המסעדה שלי. היא מקומית, והייתה הראשונה שענתה למודעה שלי כשגייסתי אנשי צוות, לפני שלוש־עשרה שנים. היא בדיוק סיימה את התיכון, ולא היה לה עתיד מזהיר בקייפ. את ההשכלה הפורמלית שחסרה לה היא השלימה במשך השנים, למדה מהעבודה וגם השתתפה בכמה קורסים ששילמתי עליהם בשבילה. עכשיו מנדי בת שלושים ואחת ונשואה לדייג בן המקום — בחור נהדר שבמקרה גם מספק למסעדה שלל טרי — ומנהלת את הפעילות היומיומית השוטפת של קוֹבּ סַייד קוּקֶר. ונוסף לכל זה, היא הפכה להיות חברה.
"אני יוצא לטאפטס."
העיניים שלה נפערות. "קלטי?"
"היא בסדר. זה…" פתאום הרגשות שלי מציפים אותי, ואני נאבק להוציא את המילים הבאות מהפה. "יכול להיות שיש להם לב בשבילה."
שנייה אחר כך המנהלת שלי מזנקת אל בין זרועותיי ומספיגה אותי בדמעותיה. היא ממלמלת, "אלוהים אדירים, אלוהים אדירים…"
"מנדי, מותק. אני חייב לצאת." גם העיניים שלי נרטבות, אני מרחיק אותה ממני ומנשק אותה במצח. "אני צריך לדעת שאת בשליטה כאן."
"ברור." היא מוחה את פניה בשרוולה, מתאמצת לעטות ארשת שלווה ומתחילה להדוף אותי החוצה מהמסעדה. "אני אסתדר, בוס. כדאי שתצא. אני אעדכן את כולם."
אני נעצר במקום.
"אולי תחכי עם זה? רק עד שנדע קצת יותר פרטים, בסדר?" אני מוסיף במהירות כשעל פניה עולה הבעה של דאגה.
אולי אני זהיר מדי, אבל אם למדתי משהו בשנה הזאת, זה ששום דבר לא בטוח. במיוחד לא כשמדובר בחדשות טובות.
"בטח," היא עונה במהירות. "אבל תעדכן אותי. אני אתפלל בשבילכם."
אני אחד מהקתולים הלא־פעילים האלה, שעדיין מאמינים בכוחה של תפילה. אף פעם לא מזיק לשלוח קצת אנרגיה חיובית ליקום.
"תודה."
אני שולח אליה חיוך לחוץ ועף אל השברולט טרַאוֶורס שלי, שחונה במגרש החניה שבחוץ.
∞
"אבא!"
הלב שלי מזנק ממקומו כשאני רואה את הנסיכה בת התשע שלי, בלונדינית וכחולת עיניים, שוכבת שוב במיטת בית החולים. ההבדל היחיד הוא שהפעם החיוך שלה רחב יחסית לפעם הקודמת שבה הגעתי לטאפטס, אז קיבלה את פניי ילדה חולנית שהייתה מחוברת ליותר מדי מכשירים.
אחרי שאבחנו אצלה קרדיומיופתיה חריפה, עשו לה ניתוח להשתלה של משאבת לב — מכשיר שאמור לפצות על פעולת הלב הכושל שלה. שבעת החודשים האחרונים, שבהם חיכינו ללב מתאים, היו הרבה יותר טובים מהחודשיים שקדמו להם.
"היי, מותק." אני מתקרב אל המיטה שלה ושואף את ריחה בזמן שאני רוכן אליה, והיא כורכת את זרועותיה הקטנות סביב צווארי.
"אני מקבלת את הלב החדש שלי היום."
אני אוהב את הקול הילדותי הטינקרבלי שלה, ומחייך אליה בחזרה. "שמעתי."
העיניים שלי נישאות מייד אל קאסי, שידיה כרוכות סביב בעלה מארק. אני רואה שכמוני, שניהם מוצפים ברגשות עזים. תקווה, חשש, הקלה ופחד נוראי מפני מה שעומד לקרות.
אני מנשק את תלתליה של קלטי, קם ממיטתה וניגש לאימא שלה.
קאסי מרפה ממארק ומחבקת אותי חיבוק אמיץ, ואני מחזיר לה חיבוק חם. אחר כך אני פונה אל מארק ומתחבק גם איתו.
היה לנו מזל.
קאסי ואני אף פעם לא תכננו להביא יחד ילד לעולם. היה לנו קשר לא מחייב, קליל וגופני בלבד, אבל היזיזות בינינו הובילה להריון. לא נועדנו להיות יותר מזה, ושנינו ידענו את זה. הסכמנו להתמקד בהורות משותפת לילדה שלנו ולהישאר חברים כמו שהיינו לפני כן — רק בלי הקטע של היזיזות — וזאת הייתה ההחלטה הכי טובה לכולנו.
שנה אחרי שקלטי נולדה, קאסי פגשה את מארק. בהתחלה לא ששתי לחלוק איתו את האבהות על הבת שלי, אבל עם הזמן התברר לי שהוא איש טוב ואב חורג טוב לבתי. העובדה שלקלטי יש שלושה הורים שעומדים לצידה ותומכים בה הפכה להיות יקרה מפז. במיוחד מתחילת חודש מרץ האחרון.
מאז שקלטי חלתה.
"אז זה סגור?" אני שואל, אחרי שכולנו מתיישבים. אני יושב על צד המיטה של הבת שלנו.
"כן," מצהיר מארק. קאסי מצליחה רק להנהן.
אני נושף בקול, תקווה וחרדה משתלטות על כולי ולא משאירות מקום לשום רגש אחר.
אנחנו מנסים להסיח את דעתנו ומקשקשים על שטויות: מזג האוויר, ספורט, העבודות שלנו. בין לבין השיחה נקטעת בגלל בדיקות דם, חתימה על ניירת, ביקור של הרופאה המרדימה וההכנות שעושה אחות חדר הניתוח לקלטי. סוף סוף המנתח מופיע. הוא מנסה להרגיע אותנו ומזכיר שיש לו ותק של הרבה שנים בניתוחים כאלה.
אבל לנו קשה להירגע. בשבילנו זאת הפעם הראשונה — ואנחנו מקווים שגם האחרונה — בלי שום קשר למספר הפעמים שהוא ביצע השתלות כאלה בעבר.
בכל זאת, כשלוקחים את הנסיכה שלי לחדר הניתוח והאחות מציעה שנחכה בחדר ההמתנה הקטן, אני מרגיש תקווה יותר מאשר פחד.
"אף אחד מאיתנו לא אכל. אולי אני אלך להביא לנו משהו?" אני מציע מתוך צורך לעשות משהו. אף פעם לא הייתי טיפוס סבלני במיוחד, כזה שיושב בשקט. אני תמיד מעדיף לעשות משהו.
"אני לא חושבת שאני יכולה לאכול," אומרת קאסי.
"משהו קטן," אני משדל אותה. "אולי רק פרי או יוגורט. סביר להניח שנהיה ערים כל הלילה לשמור עליה. זה לא יעזור לה אם תתמוטטי."
העובדה שאני חוזר בפניה על המילים שאמרה לי מזכה אותי במבט מעוצבן. "בסדר," היא עונה בנימה עוקצנית.
"תישאר," מציע מארק וקם, "אני אביא לנו כמה כריכים."
"זה בסדר. אני צריך לעשות משהו," אני אומר לו בהחלטיות ויוצא מחדר ההמתנה.
מייד אני נתקל באישה שנראית נסערת.
היא מוכרת לי במעורפל, אם כי קשה לזהות אותה מאחורי שערה הבלונדיני הפרוע, המכסה מחצית מפניה. היא לבושה בסגנון רשמי שלא מתאים למצב הפנים והשיער שלה.
"סליחה," היא ממלמלת ומצמידה יד לפיה, להחניק את הבכי שמטלטל את כל גופה.
אני לא יודע למה, אבל הידיים שלי מתרוממות מעצמן אל כתפיה, לייצב אותה. עיניה נישאות אליי במהירות, הן אפורות ונפוחות ואני רואה בהן ייסורי תופת.
"אני יכול לעזור במשהו? אולי להתקשר למישהו?" אני מציע, החזה שלי מתכווץ לנוכח הכאב שלה.
היא מנידה את ראשה בחדות, משתחררת מהאחיזה שלי, ורק בקושי אני שומע את התגובה שלה לפני שהיא ממהרת להתרחק במסדרון.
"עכשיו אין אף אחד."
